<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ט</h1>
<h2>דף צא.</h2>
כתוב בפרשת וישלח (בראשית ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך, ואמרו חכמים בפרק גיד הנשה (ק"א ב') שבסיני נצטוו ישראל על כך אלא שנכתבה במקומה, להודיע מאיזה טעם נאסר. ומפרש עוד בפרק גיד הנשה (צ"א א') ששני גידין הם פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו מלקות ופיר(ו)ש רבינו שלמה כי הגיד הזה הוא גיד ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף הוא עוגל בשר הנתון על עצם הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך שם הוא סמוך לעצם ומשם ואילך נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך עד [נ"א לצד] הארכובה התחתונה לצומת הגידין, ועוד יש גיד אחר והוא חיצון סמוך לבשר ואסור ואין חייבין עליו והגיד הזה הוא גיד קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו שהרי לא אסרה תורה אלא שעל הכף וקורהו בתלמוד חיצון על שם שהוא נתון כולו בצד חיצון של ירך. שנינו שם (פ"ט ב') גיד הנשה נוהג בבהמה ו[ב]חיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף הירך בעוגל כבהמה, הילכך אם ימצא עוף שיש לו כף כבהמה ראוי להחמיר בו (צ"ב ב' ע"ש).
<h2>דף צב:</h2>
הלכה כרבי מאיר שאומר שם שגיד הנשה מחטט אחרי שרשיו וקנוקנותיו בכל מקום שהן, שכך הורה (צ"ו א') שמואל לבר פאלי, וגם חותך שומן הגיד מעיקרו, בכל מקום שהוא נתפשט ונשרש בבשר (עי' רש"י), שאף על פי ששומן הגיד מותר מן התורה וגם קנוקנותיו שהרי גיד אסרה תורה ולא שומן וקנוקנות אף על פי כן אסורין מדברי סופרים (שאלתות וישלח סי' כד הו"ד בתד"ה כוותיה ע"ש) כמו שאומר שם שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, ובבראשית רבה (וישלח פרשה ע"ח ו') גרסינן הני פקקוליתא דגיד הנשה שריין וישראל קדושים [הם] נהגו בו איסור, פירוש פקקוליתא הם קנוקנות כמו ששנינו בסדר זרעים הפקו[ק]לית שבגפן.
<h2>דף צג:</h2>
אמר רבי אבהו א"ר אל(י)עזר (חולין קי"ד ב') כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו ולא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב [בו] היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים י"ד כ"א), ובטריפה לכלב תשליכון אותו (שמות כ"ב ל'), ובחלב(ה) נאמר (ויקרא ז' כ"ד) יעשה לכל מלאכה, ומקשה בפרק כל שעה (פסחים כ"ב א') על זה והרי גיד שהזהירה תורה לא יאכלו ושנינו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ג ב') שמותר אדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכו ונותן לו הירך שלמה בפני הישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל זה קודם שינטל הגיד ממנו שהרי מקומו ניכר, לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לגוי בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנה [ה]ישראל (לשון רמב"ם מאכ"א פ"ח הל' י"ד) הרי למדת שגיד הנשה מותר בהנאה, ובמסקנת ההלכה שמה שגיד הנשה מותר בהנאה זהו לדברי האומר יש בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה בהנאה שהרי הגיד כמו הבשר, אבל לדברי האומר אין בגידין בנותן טעם אין הגיד כבשר ואסור בהנאה, מתוך כך היה פוסק הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים נ"ו) שגיד הנשה אסור בהנאה שהרי בפרק גיד הנשה (חולין צ"ט ב') פוסק הלכה אין בגידין בנותן טעם.
<h2>דף צו.</h2>
האוכל כזית מגיד הנשה לוקה, אכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות מפני שהגיד בריית איסור בפני עצמה היא (חולין צ"ו א'), וזה הכלל אומר רבינו יצחק (תד"ה מאי) שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם אבד שמו זה קרוי בריה כגון גיד אם אינו שלם אינו קרוי גיד כי אם חתיכת גיד וכן חצי נמלה אין קרוי שרץ וכשהזהיר הכתוב מלאכול הרי הוא כאילו פירש לא תאכלנו בין גדול בין קטן, וכן הוא אומר בפרק שלישי של מסכת שבועות (כ"א ב') שהמפרש שבועה שלא אוכל כל שהו הרי הוא כבריה מטעם שפירשתי שגם בריה אסור בכל שהו מטעם שהוא כאילו פירש הכתוב כך, ולשון אכילת הכתובה בגיד ושרצים ולא כתב תשקצו ללמדינו שאם יש בהן ארבעה וחמשה זיתים ואכל זית אחד חייב (שם צ"ו ב'), אבל חתיכת נבילה קרויה נבילה ולכך אין דין בריה עליה וצריך כזית אפילו באוכלה כולה שכך כתוב בסוף זה הפרק (ק"ב ב') אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו אבל אכלה במיתתה צריך כזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו, וכן חצי חטה וחצי אגוז קרוי טבל ולכך אין דין בריה עליהם, ולכך אנו אומרים בפרק אלו הן הלוקין (מכות י"ג א') כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב בכזית, ורבי שמעון חולק לשם ואומר בכל שהו מפני שמחשיבו בריה. ומחלקין לשם חכמים (י"ז א') בין בריית נשמה לדבר שאין בו נשמה, ולא היו צריכין לחילוק זה כי אף אם היתה בחטה נשמה אין דין בריה עליה מטעם שביארנו, אבל חכמים אינם אלא כמתווכחים על דברי רבי שמעון שמחשיב חטה ברייה לעניין מלקות והלא אתה בעצמך אין אתה מחשיבה בריה לענין ביטול שהרי הכל מודים שתרומת חטין עולה באחד ומאה.
<h2>דף צט:</h2>
לפי מה שפוסק אין בגידין בנותן טעם, ירך שנתבשל בה גיד הנשה מותרת וחולץ הגיד וזורקו. אפס שומנו של גיד פירש רש"י (ד"ה והלכתא) שיש בו בנותן טעם (ואסור) [ואוסר], והרב ר"י בן בתו פירש (תד"ה שאני) שמאחר שאין איסור בשומנו של גיד כי אם מחמת הגיד כל מקום שאין הגיד אוסר אין השומן אוסר.
<h2>דף ק:</h2>
כתוב בפרשת וישלח (בראשית ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך, ואמרו חכמים בפרק גיד הנשה (ק' ב') שבסיני נצטוו ישראל על כך אלא שנכתבה במקומה, להודיע מאיזה טעם נאסר. ומפרש עוד בפרק גיד הנשה (צ"א א') ששני גידין הם פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו מלקות ופיר(ו)ש רבינו שלמה כי הגיד הזה הוא גיד ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף הוא עוגל בשר הנתון על עצם הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך שם הוא סמוך לעצם ומשם ואילך נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך עד [נ"א לצד] הארכובה התחתונה לצומת הגידין, ועוד יש גיד אחר והוא חיצון סמוך לבשר ואסור ואין חייבין עליו והגיד הזה הוא גיד קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו שהרי לא אסרה תורה אלא שעל הכף וקורהו בתלמוד חיצון על שם שהוא נתון כולו בצד חיצון של ירך. שנינו שם (פ"ט ב') גיד הנשה נוהג בבהמה ו[ב]חיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף הירך בעוגל כבהמה, הילכך אם ימצא עוף שיש לו כף כבהמה ראוי להחמיר בו (צ"ב ב' ע"ש).
<h2>דף קב:</h2>
האוכל כזית מגיד הנשה לוקה, אכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות מפני שהגיד בריית איסור בפני עצמה היא (חולין צ"ו א'), וזה הכלל אומר רבינו יצחק (תד"ה מאי) שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם אבד שמו זה קרוי בריה כגון גיד אם אינו שלם אינו קרוי גיד כי אם חתיכת גיד וכן חצי נמלה אין קרוי שרץ וכשהזהיר הכתוב מלאכול הרי הוא כאילו פירש לא תאכלנו בין גדול בין קטן, וכן הוא אומר בפרק שלישי של מסכת שבועות (כ"א ב') שהמפרש שבועה שלא אוכל כל שהו הרי הוא כבריה מטעם שפירשתי שגם בריה אסור בכל שהו מטעם שהוא כאילו פירש הכתוב כך, ולשון אכילת הכתובה בגיד ושרצים ולא כתב תשקצו ללמדינו שאם יש בהן ארבעה וחמשה זיתים ואכל זית אחד חייב (שם צ"ו ב'), אבל חתיכת נבילה קרויה נבילה ולכך אין דין בריה עליה וצריך כזית אפילו באוכלה כולה שכך כתוב בסוף זה הפרק (ק"ב ב') אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו אבל אכלה במיתתה צריך כזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו, וכן חצי חטה וחצי אגוז קרוי טבל ולכך אין דין בריה עליהם, ולכך אנו אומרים בפרק אלו הן הלוקין (מכות י"ג א') כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב בכזית, ורבי שמעון חולק לשם ואומר בכל שהו מפני שמחשיבו בריה. ומחלקין לשם חכמים (י"ז א') בין בריית נשמה לדבר שאין בו נשמה, ולא היו צריכין לחילוק זה כי אף אם היתה בחטה נשמה אין דין בריה עליה מטעם שביארנו, אבל חכמים אינם אלא כמתווכחים על דברי רבי שמעון שמחשיב חטה ברייה לעניין מלקות והלא אתה בעצמך אין אתה מחשיבה בריה לענין ביטול שהרי הכל מודים שתרומת חטין עולה באחד ומאה.
<h2>דף קיד:</h2>
אמר רבי אבהו א"ר אל(י)עזר (חולין קי"ד ב') כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו ולא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב [בו] היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים י"ד כ"א), ובטריפה לכלב תשליכון אותו (שמות כ"ב ל'), ובחלב(ה) נאמר (ויקרא ז' כ"ד) יעשה לכל מלאכה, ומקשה בפרק כל שעה (פסחים כ"ב א') על זה והרי גיד שהזהירה תורה לא יאכלו ושנינו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ג ב') שמותר אדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכו ונותן לו הירך שלמה בפני הישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל זה קודם שינטל הגיד ממנו שהרי מקומו ניכר, לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לגוי בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנה [ה]ישראל (לשון רמב"ם מאכ"א פ"ח הל' י"ד) הרי למדת שגיד הנשה מותר בהנאה, ובמסקנת ההלכה שמה שגיד הנשה מותר בהנאה זהו לדברי האומר יש בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה בהנאה שהרי הגיד כמו הבשר, אבל לדברי האומר אין בגידין בנותן טעם אין הגיד כבשר ואסור בהנאה, מתוך כך היה פוסק הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים נ"ו) שגיד הנשה אסור בהנאה שהרי בפרק גיד הנשה (חולין צ"ט ב') פוסק הלכה אין בגידין בנותן טעם.
